לבצלר של שרה - מעון משפחתי

שרה לבצלר

רחל ראם, אמא של דודי דייר במעון מאז 1965, מספרת:

מעון לבצלר נוסד בשנת 1946. לפני קום המדינה בזמן השלטון הבריטי בארץ היה מוסד יחידי לילדים עם עיכוב התפתחותי אשר נוסד ונוהל ע"י אירנה גסטר.  אירנה גסטר  הייתה בת למשפחה יהודית אמידה מאנגליה והייתה חלוצה  בתחום הטיפול בילדים עם עיכוב התפתחותי. שרה לבצלר  עבדה במוסד גסטר שנים אחדות ושם היא רכשה ניסיון ויידע מעשי. לשרה היה  חלום לפתוח מעון קטן לילדים אלה,  שבו תוכל לתת בית חם ולטפח כל ילד לפי  יכולתו. הייתה לה תקווה שיום אחד תצליח להסיר את הסטיגמה והפחד שהיה בקרב הציבור  ( ילד "מפגר" היה סוד גדול במשפחה, ולעיתים ההורים הסתירו את קיומו אפילו מפני אחיו).

בשנת 1946 שרה ואריה לבצלר שכרו  בית קטן מוקף פרדס בקצה הישוב גבעת שמואל. קבוצת הילדים הראשונה מנתה כ-7 שהיו בני קיבוצים אליהם הצטרפו עוד ארבע ומשפחת לבצלר גרה יחד עם הילדים. בתקופת העלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, עלו במסגרת עליית הנוער גם ילדים עם עיכוב התפתחותי  ולכן נוצר צורך דחוף למצוא להם בית. משרד הסעד לחץ על משפחת לבצלר לקלוט ילדים אלה, ולכן היה הכרח למצוא משכן גדול ומרווח. המעון עבר לבית גדול בן שתי קומות, בתוך חצר גדולה עם עצי פרי טרופיים במושבה הרצליה, במרחק מה מבתי המושבה (ברבות השנים הישוב התקרב למעון). צבי הוכשטיין אחיה של שרה הצטרף להנהלה. כל ענייני המשרד היו בהנהלתו. הוא הצטיין בשכלו הישר, בחריפותו ובעיקר בנועם הליכותיו, צבי נשא לאישה את דורה, שהייתה מטפלת מעון והם גרו כשנה במעון. בהמשך נבנה בניין שני, שהייתה בו מחלקה לילדים סיעודיים ששכבו במיטות. זו הייתה מחלקה של מקרים קשים ביותר הילדים זכו למטפלות מסורות, שידעו לתת הרבה חום ואהבה. בשלב זה, שרה החליטה כי הגיע הזמן לפתוח כיתות לימוד - בית ספר במעון. נשכרו מורות היה להם ניסיון בעבודה בבית ספר דומה  בתל אביב. הפסיכולוגית ד"ר מאיירהט עבדה במעון והיא שעזרה לאבחן ולמיין את הילדים.

 היו צעצועים אך היה מחסור בעזרי לימוד דידקטיים מתאימים. אריה לבצלר עשה לילות כימים כדי להכין משחקי המחשה ללימוד צבעים, צורות, גדלים, מספרים וכו'. פעמיים בשבוע הייתה מגיעה מורה למלאכת יד, לוטה רוזנברג, ויחד עם הילדים הכינו  עבודות נפלאות מעיסת נייר, רקמו מפות ומפיות. נקנו נולי אריגה ובהדרכת משה תלם ארגו שטיחים, שהיו מאוד מבוקשים ונקנו על ידי הורים ומבקרים, בעיקר בזמן התערוכה השנתית, שהתקיימה בחדר האוכל. בשנת 1950 שרה נשלחה על ידי המדינה להשתלמות בחינוך מיוחד בשוויץ. את דמי האשל  שקיבלה חסכה וקנתה פסנתר עבור המעון. הפסנתר הוצב בחדר האוכל  ושימש את הילדים בשיעורי ריתמיקה ומוסיקה.

לילדים הייתה גם גינת ירק ופרחים גדולה, אותה עיבדו בהדרכת המדריך רמי וכל היבול הובא למטבח. המעון גדל והיה צריך לבנות מטבח וחדר אוכל, בית ספר, משרד וכמובן גם מקלט. לאחר כמה שנים בית הספר קיבל הכרה ממשרד החינוך ומאז פקדו אותו תדיר סטודנטים לחינוך מיוחד מהאוניברסיטה והסמינרים למורות. המעון נחשב מעון לדוגמה, ורבים הגיעו להתרשם וללמוד.

 שרה אמרה: צריך לראות את מה שיש לילד ולא את מה שחסר לו. ילדים עם עיכוב התפתחותי  לפעמים מרתיעים בחיצוניות שלהם, ולכן שרה עמדה על כך שהם יהיו תמיד נקיים ולבושים היטב כמו כל ילד בריא. בכל ליל שבת הייתה קבלת שבת, עם שירים ותפריט מיוחד לשבת. שרה או צבי לסירוגין היו משתתפים בחגיגה, ובני משפחותיהם נאלצו תמיד לקבל את השבת מאוחר יותר. בשבת היה טיול בשדות הרצליה בלווי מדריכים. במעון חגגו את כל החגים ולמדו את כל סמלי החג. בפורים היו מתחפשים בתלבושות שנתפרו במיוחד במתפרת המעון (גם לצוות היה כל שנה נשף מסכות). בסוף כל שנה הועלו הצגות עם שירים, תפאורה ותלבושות להנאת ההורים ואורחים בקיץ נסעו לרחיצה בים וגם נבנתה במעון בריכת שחייה. כמו כן היה טיול שנתי למקומות שונים בארץ. צוות המטפלות והמחנכות נבחר בקפידה רבה והתקבל רק לאחר תקופת ניסיון. לשרה היה חשוב שכל ילד יטופל באהבה. המטפלות נשארו לעבוד שנים רבות והרגישו חלק ממשפחה אחת גדולה. ראויה לציון אם הבית המופלאה ברכה אברהמי, שידעה לדרוש והקפידה שכל השגרה הרגילה תהיה ברמה גבוהה.

 הדיירים, שהיו בתחילה צעירים מאוד (בגיל גן) גדלו. אחדים יצאו לעבודה בבתי מלאכה בעיר. אחדים התגייסו לצבא ואחר כך התחתנו והקימו משפחה. הם היו באים לבקר במעון עם גאווה גדולה על הישגיהם. עברו שנים והיחס למפגר השתנה לטובה. הוקם ארגון אקי"ם שעזר מאוד להעביר את המסר הנכון לציבור. היום רואים הורים עם ילדים בעלי עיכוב התפתחותי  מבקרים בכל מקום והציבור מקבל אותם כשווים בחברה.

 השנים עברו ומשפחות לבצלר הוכשטיין לא יכלו לשאת עוד בעול הכבד. לצערם, ילדיהם לא רצו להמשיך בעבודה קשה זו. שרה התעקשה שמפעל חייה לא יהפוך לנכס נדל"ן, ולכן - המעון על חניכיו ועובדיו עבר לידי הממשלה. שרה נשארה לעבוד שנים נוספות כמנהלת בית הספר. כשיצאה לגמלאות המשיכה לנהל בהתנדבות את סניף אקי"ם בהרצליה, והתנדבה אף בשירות יעוץ לאזרח. שרה זכתה בתעודות הוקרה רבות ביניהם מ"רוטרי" ויקירת העיר הרצליה. ולסיכום: "שרה לבצלר הניחה יסודות בריאים ונכונים כל כך, שהם מהווים עד היום בסיס לכל הבאים אחריה. ברכה, אם הבית האולטימטיבית דאגה לכל פרט ופרט, דורה, צבי ואריה השקיען במקום את כל נשמתם. וכאשר המושכות נמסרו לצוותים אחרים, הם יכלו להיכנס לנעליים הגדולות ולצעוד בהן עד היום.