לבצלר של יוסי - תקופת מעבר

יוסי אנגלברג

כתב יוסי אנגלברג  ז"ל

לפני חמישים שנה, בתוך פרדסים בקצה הרצליה, הלכה ונבנתה סביבה משפחתית חמה ותומכת לחריגים. באותם הזמנים היו אח ואחות, צבי הוכשטיין ז"ל ושרה לבצלר תיבדל לחיים ארוכים, שהבינו שיש חובה לדאוג גם למפגר בשכלו.

לא כתבו אז כתבות צבע ופרופיל בעיתונים על העוסקים במלאכה הזאת. בצנעה ובשקט ובעזרת הצוות המסור שהצליחו לאסוף סביבם, דאגו לחוסים ולהוריהם.  הסתלקותו ללא עת של צבי הוכשטיין ז"ל, אחד משני עמודי התווך של מפעל ייחודי זה, הותירה את שרה לבצלר כמנהלת יחידה. נטל האחריות הביא להחלטת משפחת לבצלר-הוכשטיין להעביר את המוסד המשפחתי הקטן לידיים ממשלתיות, תוך תקווה שכך ניתן יהיה לשמור על ייחודו של המעון. המשכיות מפעל החיים של המשפחה באה לידי ביטוי בדרישתה לשמור על השם "מעון לבצלר".

 אחרי משא ומתן ארוך ומייגע, הועבר המעון בראשית דצמבר 1975 לניהול ממשלתי. ההעברה נעשתה בלב כבד וברגשות מעורבים. הדילמה האנושית הייתה קשה מנשוא, פרידה מנכס ומהווי משפחתי  ,יחד עם הרצון העז להמשיך ולתרום, תחושת האובדן הלכה וגברה עם הזמן, כאשר קם דור חדש אשר לא ידע את יוסף ולא את מצוקותיה של תקופת טרום המדינה. היום, כשמעון לבצלר המודרני והמטופח נמצא בסביבה מאוכלסת, נדמה לנו שתמיד היה כך. אבל לפני חמישים שנה לא היו שכנים שאותם היה צורך לשכנע שזכותם של המפגרים לגור בכל מקום,  גם בהרצליה. המוסדות היו אז מרוחקים לא רק מהישוב, אלא גם מלבם של השלטונות.

אמות המידה החדשות של משרד העבודה והרווחה) אז משרד הסעד (היו שונות. המנגנון הממשלתי החל לפעול, אבדה הגמישות של המוסד הפרטי,  התווספו מושגי יסוד חדשים כגון, תקציב, תקן וכמובן מכרזים.

כמנהל שנכנס לנעליה הגדולות של שרה לבצלר חייתי את הקונפליקט של העברת המשמרת לדור צעיר יותר. מה שהדריך אותי בניהול המעון, עם המעבר לידיים ממשלתיות היה הרחבת התשתית המקצועית, יחד עם שמירת הערכים מהעבר. כך שגם בעתיד יצעד המעון בשורה הראשונה של המסגרות הפנימיתיות של האגף לטיפול באדם עם עיכוב התפתחותי.

​